מנחם אריאב (מנדי אבדיק – כשמו אז) נולד בשנת 1929 בעיירה ברשט, רומניה.
בשנת 1939 התחילו הנאצים ללחוץ לגרוש היהודים והמשפחה נאלצה לנטוש את ביתה ולנדוד עד לעיר המחוז גלץ, שם רוכזו היהודים כשאיום המשלוח למחנות מלווה אותם כל העת. שנות ילדותו ונעוריו עברו ברעב וסבל.
עם הצטרפות רומניה לבעלות הברית ב-1944, החל תהליך שיקום תנועות הנוער החלוציות ומנדי אבדיק הצטרף לתנועת גורדוניה-מכבי הצעיר, נרתם והתמסר לפעילות כחניך ועד מהרה-כחבר ההנהגה הארצית. הוא שולב בפלוגות ההכשרה (המוסד לעלייה ב') שטפל במחזורי החלוצים שהכשירו עצמם להתיישבות חקלאית עד לעלייתם ארצה. צוותים אלו היו אחראים גם לפעילות תנועות הנוער במחנות הקיץ, עד 1948.
במהלך שנים אלו נאסר, כאסיר ציון, למספר חודשים על ידי השלטונות הרומנים בשל פעילותו הציונית.
בשנת 1949 עלה מנדי אבדיק ארצה, לקיבוץ ניר עם בנגב שהיה אז ישוב ספר על גבול שורץ מחבלי פידיון. בתום שירות בנח"ל וביחידות נוספות חזר לקיבוץ.
תחת ערך הגשמת חזון התנועה, עסק בעבודה חקלאית ובמערכות הכלכליות
תוך מעורבות ועשייה נמרצים ותוך שנים ספורות נקבע כרכז הרכש וחבר בכיר בצוות הקמת המפעלים האזוריים – שער הנגב. שער הנגב היה המפעל הראשון המשותף להתיישבות וכלל את בית החינוך המשותף שהיה לקרית החינוך ובה המכללה האקדמית ספיר.
בעשר שנותיו בניר עם הקים מנחם אריאב את משפחתו, נולדו 3 ילדיו והוא עברת את שמו למנחם אריאב..
בשנת 1962 עברו אריאב ומשפחתו לנצרת עילית והוא נבחר לתפקיד מזכיר מועצת הפועלים וחבר הועד הפועל של ההסתדרות הכללית. מאחורי החלטתו להגיע לישוב הצעיר שמנה אז אלפי תושבים בודדים היה היעוד של הגשמה ציונית גם בגליל, כשהאתגר המרכזי הוא קליטת עלייה מכל רחבי תבל, פיתוח מסגרות קהילה ועבודה, ויצירת תשתית חברתית יציבה וחסונה.
ערכים אלו ,המעורבות העמוקה,עשייתו הנמרצת, התבלטותו כמנהיג ויכולתו לנהוג בעממיות ובישירות עם כל אדם הובילו לעד מהרה להישגים מוכחים: התווספו מפעלים, התקיימו הכשרות כדי לאפשר למבקשי עבודה למצוא את מקומם במסגרות עבודה, ייזומו פעילויות ואירועי תרבות וקהילה ועולים חדשים לוו עם בואם וקבלו סיוע במציאת מגורים, עבודה וקליטה חברתית.
העשייה המוכחת והמוצלחת הובילה עד מהרה למינויו של אריאב גם כממלא מקום ראש העיר (ללא שכר) בשנת 1968. תשע שנים לאחר מכן, ב-1977 התחיל אריאב בתפקידו כראש העיר.
מתוך תפיסת היעוד של נצרת עילית, וברוח עליה התחנך רתם אריאב את עצמו לפיתוח מואץ של הישוב הקטן דאז, שמנה בסוף שנות ה-70 פחות מ-20 אלף תושבים. הוא שם לו למטרה לקדם את נצרת עילית במעמדה כעיר מחוז לגליל,
להרחיב את השירותים המחוזיים והנפתיים ולהביא אליה עוד מוסדות ממשלתיים וציבוריים, ולבסס אותה כלכלית.
אריאב התחייב וקיים מדיניות של קליטת עלייה של "דלת פתוחה ולב חם", של השקעה מכוונת ומועדפת בחינוך, עידוד השקעות ובינוי מגוון.
במהלך שנות השמונים נבנו שכונות חדשות, שהיה בהן מבחר פתרונות דיור, הן כמענה לזוגות צעירים, הן לאוכלוסיה בוגרת, המבקשת לשפר מגורים בתוך העיר ובמקביל – כמקור משיכה לתושבים חדשים.
כל שכונה לוותה מראשיתה במוסדות חינוך, אזורי מסחר ושרות, תשתיות וכבישים מפותחים.
הוא פעל בקרב יהדות דרום אמריקה, לעלות לישראל ולנצרת עילית, ובסוף שנות ה-80 הגיעו מאות משפחות, בעיקר מארגנטינה. קליטתם הייתה תוך שמירה על מדיניות אריאב – לווי וטיפול צמודים, בהקרנת רצון ונכונות. הוא רתם את כל המערכות העירוניות לפעול באותה רוח. אלו היו הבסיס לקליטה הטובה והמוצלחת.
אריאב הוביל להקמת מרכזי תרבות של רשת המתנסים, שהראשי בעיר הוקם בשנות ה-80 ושלוחותיו הוקמו בזו אחר זו בכל רחבי נצרת עילית. הוא ליווה וקידם את ענפי הספורט בעיר וחלק מהם הפכו להיות המצטיינים בארץ (רוכבי אופניים, ג'ודו, ובשנים האחרונות במיוחד – הכדורגל והכדורסל).
אריאב ניתב את העיר גם בהתמודדות אל מול בעיות ייחודיות שליוו את העיר אז, ובהמשך-ביתר שאת, בשל מיקומה הגיאוגרפי והדמוגראפי, פערי דתות, תרבויות,
עמדות וגם אל מול אירועים קשים שאירעו בשל כל אלו. הדרך בה בחר תמיד הייתה של איפוק, סובלנות ובצדן – השמירה על נצרת עילית, חוסנה ומעמדה.
הוא היה מעורב בכל תחום מתחומי החיים ביישוב ובעירייה. הוא ליווה את תוכנית, כל עבודה, כל פעילות ושמר על קשר רציף ובלתי אמצעי עם התושבים.
הוא עשה ימים כלילות בקרב כל גורם שיכול היה לסייע, לתרום, להשקיע – שרים, משרדי ממשלה וגופים ציבוריים, יזמים, משקיעים. אריאב לא הרפה, לא עצר אל מול סירוב או אדישות, עד שהשיג את היעד.
במקביל, רתם את עצמו לפעילות ציבורית ארצית, חבר מועצת המנהלים של "כור" עד שנת 1985, חבר מועצת המנהלים של תע"ש 1989-1992, חבר דירקטוריון מפעל הפיס במשך 13 שנים, חבר ההנהלה של מרכז השלטון המקומי משנת 1979, יו"ר התאחדות עולי רומניה במשך 6 שנים, יו"ר מועצת יישובי הגליל וראש המנהלה של הרשות לפתוח הגליל ויו"ר ועדת ראשי הרשויות בגליל בין השנים 1980-1988.
על כל אלו באו גם תפקידי מ"מ יו"ר וגזבר ההתאחדות לכדורגל 12 שנים, חבר הועד האולימפי של ישראל ומעת לעת – נציג המדינה בשליחויות בארצות מזרח אירופה.
בראשית שנות ה-90 מנתה נצרת עילית קרוב ל-25,000 תושבים. ואז התחילו להגיע אליה גלי העלייה הראשונים מחבר העמים. הקבוצות הראשונות באו בעקבות קרוביהן, שעלו והתיישבו בעיר בשנות ה-70 ודיווחו על קליטה והתערות
מוצלחים בנצרת עילית.
המוטו שליווה את אריאב תמיד - לקליטה ברוכה בזרועות פתוחות הפך עד מהרה את גלי העלייה לעיר לנחשול אדיר, שממדיו לא היו צפויים או ידועים – לא לנצרת עילית וולא למדינה.
אריאב לא סטה מדרכו כהוא זה: להעדר מגורים נתן מענה בהתוויות מדיניות של פיתוח מואץ במיוחד, תוך הקפדה על בינוי מתוכנן.הוא התנגד לפתרונות של דיור זמני, מתוך מודעות להשלכות העתידיות על תכנון העיר, איכות הבנייה וחיי האנשים. הוא פעל בכל מישור אפשרי, אצל כל בעל תפקיד, מהבכיר ביותר ואילך, כדי לקדם ולאפשר המשך קליטת העולים בנצרת עילית, בלא הגבלה בשל מגורים ועבודה.
תוך 4 שנים צמחה נצרת עילית מקרוב ל-25000 תושבים לכדי 42,000.
בשנים אלו הובילו הדבקות הבלתי נלאית במימוש היעדים, הפעלתנות והעיקשות
לשלבים מתקדמים בבנייתן של שכונות חדשות שהגדולה ביותר – הר יונה היוותה בהיקפה,ביחס לעיר הקיימת, עיר נוספת. כל השכונות נבנו על בסיס תוכניות הצופות אל העתיד, לא כפתרונות ארעיים.
במקביל – הביא אריאב לעיר תעשיות חדשות במגוון תחומים, חלק מהן עתירות עבודה, חלקן האחר בדגש על טכנולוגיות מתקדמות.
נבנה ונפתח קניון ראשון בעיר, וענף המסחר גדל בבת אחת והביא לנצרת עילית שירותים שלא היו בה עד כה – הן בממדים, הן במגוון ובהזדמנויות.
כל אלו יצרו אלפי מקומות עבודה, שיכלו לתת מענה לעולים ובמקביל, גם לבני המקום.
אזורי התעשייה בנצרת עילית התרחבו מאד, וגולת הכותרת הייתה עם הסיכום אליו הוביל אריאב – לצרוף אזור התעשייה ציפורי לתחום המוניציפאלי של העיר.
אזור זה אפשר הבאת תעשייה והקמת מפעלים דומיננטיים – הן בחוסנם, הן במבחר ובכמות מקומות העבודה שהציעו, אחד מהם לדוגמא הוא מפעל פניציה. אזור זה אפשר גם העתקת מפעלים שרצו להתרחב,מתוך העיר לציפורי.
בשנת 2000 מנתה כבר נצרת עילית 51000 תושבים והיום מספר האנשים בעיר הוא מעל 52000.
במהלך השנים, במיוחד ב-17 האחרונות, קבע גם אריאב סדרי עדיפויות לפיהן קליטה, מלוות בחינוך מתוגבר ומתאים, כולל חינוך בלתי פורמאלי, הקצאת משאבים בתחום הרווחה והסיעוד, טיפול ולווי צמודים של יחידת קליטה מיוחדת, הרחבת הפעילות התרבותית והספורטיבית, – אלו היו הראשונים.
בצידן – המשיך להוביל לטיפול בלתי פוסק בתשתיות תקינות תמיד, תכנון עתידי מבוקר, שירותים עירוניים באיכות גבוהה, טיפוח הנוי, הניקיון וחזרות העיר.
על אף הצרכים הייחודיים, קליטת העלייה בממדים יוצאי דופן, הכפלת האוכלוסייה תוך כ-10 שנים,ההשקעות והמשאבים העצומים שהשקיעה העירייה, ניווט אריאב כל השנים לניהול תקין ומאוזן של המערכת העירונית: לא היו חריגות תקציביות, לא היה פיגור בתשלומים לא לנותני שירותים, לא לעובדים.
העיר זוכה לפרסים בשל טיפוח חזות העיר, הנוי והניקיון זו שנה 13 ברציפות. היא זוכה, גם כאן ברציפות, לפרס הניהול התקין.
כהונתו כראש עיר נמשכת זו השנה השלושים וכמזכיר מועצת הפועלים 15 שנים,
שבתוכן 7 שנים גם כמ"מ ראש עיר. קודם לכן עסק גם בפעילות למען הציבור בנגב. פעילותו הציבורית מתפרסת על פני 54 שנים, וחתימתו ניכרת במוכח בכל תחום ובכל התפקידים אותם מילא, חלק ניכר מהם בהתנדבות.
מנחם אריאב נשוי לליה, אב לשלושה – ראובן, אורנה ואריאל, סב לשבעה נכדים וסבא רבא לשני נינים, מנחם אריאב מייצג את איש הציבור שרואה בתפקידיו שליחות ויעוד, לא מקצוע.
מנחם אריאב מייצג את הגשמת הציונות, את הדבקות בערכים, בעם ובארץ.
מנחם אריאב הוא נציגו של בן העם היהודי, שעל אף שלא נולד וצמח בישראל ולא ספג מילדות ולא חווה מקרוב את אווירת הארץ, מחובר אליה בכל נימי נפשו וחש לה מחויבות בלתי מסויגת.
מנחם אריאב מייצג את המוכנות, המסירות, האחריות והנתינה המוחלטים למען מדינה וקהילה.
מנחם אריאב מייצג את הדבקות במטרה, את העשייה היומיומית, את החריצות, את היוזמה המתחדשת כל העת להשגת יעדים ומטרות עבור הציבור, במשך עשרות שנים, ללא לאות, וברוח חפצה.
מנחם אריאב מייצג את הלב החם לעם היהודי, לקליטת בניו ומיזוגם בקהילה ובארץ.
מנחם אריאב מייצג סובלנות בהתייחס לשונה, וליכולת ההתמודדות בחיפוש אחר מענה הולם לכלל ולא רק לפרט או לקבוצה.
מנחם אריאב מייצג יכולת הנהגה וניהול, תוך התמודדות מוצלחת גם עם בעיות ייחודיות.
מנחם אריאב מייצג את איש הציבור שהקדיש את חייו לעשייה, במשך 54 שנים ובהן 32 שנים כראש עיר – מצב שאין דומה לו בישראל.
מנחם אריאב מייצג את השלטון המקומי בארץ במיטבו – ניהול עיר, ביסוסה, פיתוחה, במעורבות מלאה, ביציבות ובאמינות, במתן שירותים איכותיים, טיפוח חינוך, תרבות ורווחה, תעשייה, מסחר, בהבטחת עתיד יציב לעיר ותושביה.
כל מעשיו ותפקידיו של מנחם אריאב נקבעו על פי תחושה של שליחות , בהתמסרות מוחלטת לעבודה, להשגת יעדים ומימושם.
האמונה המלאה בצדקת ערכי ציונות, הקמת מדינה לעם היהודי, השמירה על עצמאותה, כבית קולט, יציב ותומך לעם היא זו שהתוותה את מסלול חייו: פעילות בתנועת נוער חלוצית כחניך, ועד מהרה כחבר הנהלה להעלאת בני נוער לארץ: התיישבות בקיבוץ בסמוך לגבול ולפדיון -ניר עם בנגב, עבודה חקלאית, והרתמות לפיתוח האזור והקמת המפעלים האזוריים שער הנגב.
עשר שנים מאוחר יותר בחר אריאב להגיע גם לגליל, לישוב שקם על פי חזונו של דוד בן גוריון, והשקיע גם כאן את כולו בעבודה למען היישוב ותושביו.
אותה דבקות בהשגת יעדים - בית חם ותומך לעולים וותיקים, מיזוגם לקהילה איתנה, פיתוח מקורות עבודה ופרנסה, אפיינה את מעשיו גם בתפקידו כמזכיר מועצת הפועלים ובהמשך במקביל – גם כמ"מ ראש עיר.
בצד ההתמסרות המוחלטת למשימות, התבלט אריאב ביכולותיו – כושר ההנהגה והשכנוע, העממיות בה נהג, הקשר הבלתי אמצעי עם מנהיגים ואנשים מכל שכבות האוכלוסייה.
אריאב הביא ליצירת מקומות עבודה נוספים, עיבוי הקיימים, חיזוק מעמדם של העובדים,קליטת גלי העלייה הן פיזית, הן חברתית.
בשנת 1977 התחיל אריאב בתפקידו כראש העיר נצרת עילית. גם תפקיד זה ואולי במיוחד הוא, היה לו כשמשימה לאומית.
נצרת עילית דאז מנתה פחות מ-20,000 תושבים. אריאב העמיק את תחושת המחויבות של הקהילה לקלוט עולים ברצון ובחום. ועודד במקביל את בואם של ותיקים לנצרת עילית. הוא הנחה ללוות כל משפחה וכל עולה אישית, תוך סיוע במציאת מגורים, עבודה, חינוך ומסגרות תרבות מתוגברות, איתור, לווי וסיוע של שרותי הרווחה.
הדרך שהתווה והקרין בעקביות אכן הובילה לקליטה טובה ומוצלחת, שהפכה בשנות ה-90 לשטף אדיר של עולים נקלטים.
במהלך שנות ה-80 נבנו שכונות חדשות עם מגוון פתרונות דיור, כשכל אחת מהן מלווה מלכתחילה במוסדות חינוך, אזורי מסחר ושרות, תשתיות וכבישים.
הוא שם את החינוך בראש סדר העדיפויות, ומערכת החינוך הפכה להיות מהמצוינות באזור ובארץ. על פי מדיניותו ייזומו מסגרות חינוך לכל התלמידים, גם המתקשים, על מנת לשמור אותם במסגרת לימודית וחינוכית עד גיל 18.
הוא פעל בקרב יהדות דרום אמריקה, גם במעורבות אישית, והביא לעלייתן של מאות משפחות לנצרת עילית, בסוף שנות ה-80.
אריאב הוביל לכניסתה של רשת המתנס"ים לעיר והקמת מרכזי תרבות שהראשי בהם הוקם בשנות ה-08 ושלוחותיו התפרסו בכל רחבי העיר.
הוא טיפח וקידם את ענפי הספורט, וענפי ספורט הפכו להיות מהמצטיינים בארץ ובהם רכיבת אופניים, ג'ודו, כדורגל, כדורסל.
בראשית שנות ה-90 עם גלי העלייה הראשונים מחבר העמים פנה אריאב לכל גורם שיכול היה לסייע – ראשי ממשלה ושרים, מוסדות וגופים ציבוריים, כדי לקבל את שותפותם וסיועם לקליטה. כדרכו – לא הרפה ולא עצר עד שהשיג את היעדים.
לא בכדי אמרו עליו, בהערכה גדולה, ראשי ממשלות ובהם שרון, רבין, אולמרט והנשיא פרס, כי מנחם אינו מאפשר תשובה שלילית.
על אף הנחשול האדיר של העולים לא ויתר אריאב על תוכניות בינוי קבוע ולא זמני, מתוך הקפדה על התכנון העתידי ואיכות מגוריהם וחייהם של התושבים.
הוא יזם, עודד ופנה ליוזמות והשקעות בתעשייה ובמסחר, כדי לתת מענה לאלפי המשפחות החדשות. לעיר התווספו מפעלים, אזורי התעשייה בנצרת עילית התרחבו,
וגולת הכותרת הייתה הסיכום אליו הגיע וחתם פעלתנות עיקשת – לצרוף אזור תעשייה רחב ידיים,ציפורי, לתחום השיפוט של העיר. צירופו אפשר הקמת מפעלים גדולים, עתירי עבודה בטכנולוגיות מתקדמות, דוגמת פניציה. אלו סיפקו מענה תעסוקתי במגוון מקצועות לתושבים החדשים וגם לבני העיר.
בספקו מגורים, תעסוקה, קליטה, חינוך, תוך התייחסות ודאגה – הביא אריאב לבואם של 27,000 תושבים חדשים לעיר, והכפלתה תוך 10 שנים.
על אף ההשקעה והמשאבים העצומים שהוקצו לקליטה הטובה, השכיל אריאב לנווט את המערכת העירונית ללא פגיעה בשירותים העירוניים ובאיכויות שהיו מנת חלקה עד אז. נצרת עילית המשיכה להיות מטופחת, ירוקה, נקייה – ועל כך קיבלה 13 שנים ברציפות את פרס 5 כוכבי היופי. נמשך פיתוח תשתיות ותחזוקתן. החינוך המשיך לקבל דגשים וכך גם חיי התרבות ושרותי הרווחה. אריאב ניווט גם בשנים אלו לניהול תקין ומאוזן ללא חריגות או פיגורים.
אריאב השכיל כל השנים, בסובלנות ובאיפוק, לגשר בין יוצאי העדות הרבים בעיר,ובין האוכלוסייה היהודית למיעוט הלא יהודי הגר בנצרת עילית.
ביום יום המשיך מנחם אריאב להקפיד על הניהול השוטף, תוך מעורבות בכל תכנית, בכל מהלך. אריאב המסייר לפנות בקר ובודק את מצב פחי האשפה אינו מחזה נדיר.
ייחודה של נצרת עילית הוא גם במיקומה בגיאוגרפי והדמוגראפי: כל שכנותיה של העיר סביב סביב לה – הם ישובים לא יהודים, וקיימים פערי דתות, תרבויות ומסורות. מחלק מישובי הסביבה יוצאים גם קולות ומעשים עוינים, וניסיונות לליבוי עימותים.
אריאב הצליח לאורך כל השנים לנהוג ולנווט את העיר, בסובלנות, גלויי כבוד הדדי ואורך רוח, למנוע התלהמות, למזער חיכוכים ולכבות גיצים בטרם יהפכו למדורות.
נצרת עילית מציינת את יובל ה – 50 להקמתה. מנחם אריאב יציין בשנת ה-60 למדינה 55 שנים של התמסרות להגשמת יעדים.
גם היום, לאחר כל השנים הללו, הוא רואה מחויבות שאין בלתה לטפל במשימות ההווה והעתיד. אריאב ממשיך להציב אתגרים, ופועל להשגתם ברעננות, עקשנות ותחושת שליחות שלא פחתו. גם ניתוח לב, גם התמודדות עם מחלה קשה לא עצרו אותו מעשייה שהוא רואה בה מלאכת קודש.
נצרת עילית, בהנהגתו וניווטו של אריאב, ביעדים שהציב לה, בדרך ובהישגים -משמשת בבואה של ישראל היפה: קליטת עלייה ברצון, חינוך מעולה והישגים פדגוגיים ארציים,מיזוג גלויות, סובלנות וכבוד הדדי, יצירת מקורות עבודה ותעסוקה ומזעור אבטלה לממדים יוצאי דופן (כ-3%-4%), הקפדה על מתן שירותים איכותיים ותשומת לב לאיכות חייו היומיומית של התושב, התמודדות מבוקרת ומאופקת עם בעיות ייחודיות.
הטובים שבשלטון המקומי אינם זוכים להכרה או כבוד. ההתייחסות המגנה והביקורתית היא גורפת, בלא אבחנה.
נתינה בלתי מסויגת והישגים כשל אריאב אינה נבחנים לגופם.
